ראיתי את אדוני עומד מעל המזבח ואומר: תנו מכה, ותירעשו הקרנות, וכולם יירעשו בראשם, ובסופם אהרוג בחרב. אין להם מקום לברוח ואין להם דרך להימלט.
רָאִ֨יתִי אֶת־אֲדֹנָ֜י נִצָּ֣ב עַֽל־הַמִּזְבֵּ֗חַ וַיֹּאמֶר֩ הַ֨ךְ הַכַּפְתּ֜וֹר וְיִרְעֲשׁ֣וּ הַסִּפִּ֗ים וּבְצַ֙עַם֙ בְּרֹ֣אשׁ כֻּלָּ֔ם וְאַחֲרִיתָ֖ם בַּחֶ֣רֶב אֶהֱרֹ֑ג לֹֽא־יָנ֤וּס לָהֶם֙ נָ֔ס וְלֹֽא־יִמָּלֵ֥ט לָהֶ֖ם פָּלִֽיט׃עמוס · פרק ט׳
הַדִּין וְהַתְּקוּמָה שֶׁל בֵּית יִשְׂרָאֵל
מִבְּחַן הַצֶּדֶק עַל יִשְׂרָאֵל, הַשְּׁמָדַת הָרְשָׁעִים וְהַבְטָחַת הַזֶּרַע הַנִּשְׁאָר לִבְנוֹת מֵחָדָשׁ אֶת הַמַּמְלָכָה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
עמוס ט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
חוסר מנוח מפני הדין
אם יחפרו בשאול, מיד משם אשיג אותם; ואם יעלו לשמים, אורידם.
אִם־יַחְתְּר֣וּ בִשְׁא֔וֹל מִשָּׁ֖ם יָדִ֣י תִקָּחֵ֑ם וְאִֽם־יַעֲלוּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם מִשָּׁ֖ם אוֹרִידֵֽם׃ואם יתחבאו בראש הר כרמל, אחקש ואמצא אותם; ואם יסתתרו מול עיניי בקרקעית הים, אצווה על הנחש ועל נשיכתם.
וְאִם־יֵחָֽבְאוּ֙ בְּרֹ֣אשׁ הַכַּרְמֶ֔ל מִשָּׁ֥ם אֲחַפֵּ֖שׂ וּלְקַחְתִּ֑ים וְאִם־יִסָּ֨תְר֜וּ מִנֶּ֤גֶד עֵינַי֙ בְּקַרְקַ֣ע הַיָּ֔ם מִשָּׁ֛ם אֲצַוֶּ֥ה אֶת־הַנָּחָ֖שׁ וּנְשָׁכָֽם׃ואם ילכו בשבי לפני אויביהם, משם אצווה על החרב ואהרוג אותם, ואשים את עיני על רעתם ולא על טובתם.
וְאִם־יֵלְכ֤וּ בַשְּׁבִי֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיבֵיהֶ֔ם מִשָּׁ֛ם אֲצַוֶּ֥ה אֶת־הַחֶ֖רֶב וַהֲרָגָ֑תַם וְשַׂמְתִּ֨י עֵינִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם לְרָעָ֖ה וְלֹ֥א לְטוֹבָֽה׃הַשְׁמָדַת הֶחַטָּאִים וְהַבְטָחַת הַצְּלָה לְיִשְׂרָאֵל
וְאָדוֹן הַשֵּׁם, צְבָאוֹת, שֶׁנוֹגֵעַ בָּאָרֶץ, יַרְעִיד אוֹתָהּ וְכָל יוֹשְׁבֶיהָ יִבְכּוּ. כָּל הָאָרֶץ תַּעֲלֶה וְתִצְלַל כְּכֶנֶדֶר, וְאַחַר כָּךְ תִּשְׁקֹעַ כְּכֶנֶדֶר מִצְרָיִם.
וַאדֹנָ֨י יְהוִ֜ה הַצְּבָא֗וֹת הַנּוֹגֵ֤עַ בָּאָ֙רֶץ֙ וַתָּמ֔וֹג וְאָבְל֖וּ כָּל־י֣וֹשְׁבֵי בָ֑הּ וְעָלְתָ֤ה כַיְאֹר֙ כֻּלָּ֔הּ וְשָׁקְעָ֖ה כִּיאֹ֥ר מִצְרָֽיִםהַבּוֹנֶה אֶת הַשָּׁמַיִם בִּמְעָלוֹתָיו וּמְיַסֵּד אֶת הָאָרֶץ, הַקּוֹרֵא לַיָּם וּמַשְׁפִּיךְ אוֹתוֹ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ, הוּא הַשֵּׁם.
הַבּוֹנֶ֤ה בַשָּׁמַ֙יִם֙ מעלותו [מַעֲלוֹתָ֔יו] וַאֲגֻדָּת֖וֹ עַל־אֶ֣רֶץ יְסָדָ֑הּ הַקֹּרֵ֣א לְמֵֽי־הַיָּ֗ם וַֽיִּשְׁפְּכֵ֛ם עַל־פְּנֵ֥י הָאָ֖רֶץ יְהוָ֥ה שְׁמֽוֹ׃בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא אַתֶּם כְּבֵנֵי כֻּשִׁים בְּעֵינַי, אָמַר הַשֵּׁם? הֲלֹא מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל, וּמִכַּפְתוֹר אֶת הַפְּלִשְׁתִּים, וּמִקִּיר אֶת הָאָרָם.
הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֛י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָ֑ה הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַאֲרָ֥ם מִקִּֽיר׃הִנֵּה עֵינֵי אֲדוֹן הַשֵּׁם עַל הַמַּמְלָכָה הֶחַטָּאָה, וְאָבְדָהּ מִפְּנֵי הָאֲדָמָה. אֲבָל הַשֵּׁם אומר שֶׁלֹּא אֲשַׁמֵּד לְעוֹלָם אֶת בֵּית יַעֲקֹב.
הִנֵּ֞ה עֵינֵ֣י ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה בַּמַּמְלָכָה֙ הַֽחַטָּאָ֔ה וְהִשְׁמַדְתִּ֣י אֹתָ֔הּ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה אֶ֗פֶס כִּ֠י לֹ֣א הַשְׁמֵ֥יד אַשְׁמִ֛יד אֶת־בֵּ֥ית יַעֲקֹ֖ב נְאֻם־יְהוָֽה׃שיקום בית ישראל וגזרת העמים
כי הנה, אני מצווה ומרעיד את כל העמים את בית ישראל, כמו שמרעידים בכר של עזים, ולא יפול אף חלק מהם לארץ.
כִּֽי־הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֔ה וַהֲנִע֥וֹתִי בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֤ר יִנּ֙וֹעַ֙ בַּכְּבָרָ֔ה וְלֹֽא־יִפּ֥וֹל צְר֖וֹר אָֽרֶץ׃בחרב ימות כל חוטאי עמי, האומרים: הרע לא יגיע אלינו ולא יקרה לנו.
בַּחֶ֣רֶב יָמ֔וּתוּ כֹּ֖ל חַטָּאֵ֣י עַמִּ֑י הָאֹמְרִ֗ים לֹֽא־תַגִּ֧ישׁ וְתַקְדִּ֛ים בַּעֲדֵ֖ינוּ הָרָעָֽה׃ביום ההוא אקים את סוכת דוד שבורה, אסור את פרצותיה ואבנה מחדש את חורבותיה, ובתיה יהיו כמו ימים עולם.
בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אָקִ֛ים אֶת־סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָדַרְתִּ֣י אֶת־פִּרְצֵיהֶ֗ן וַהֲרִֽסֹתָיו֙ אָקִ֔ים וּבְנִיתִ֖יהָ כִּימֵ֥י עוֹלָֽם׃כדי שיירשו את שארית אדום ואת כל העמים ששמי נקרא עליהם, כך אומר ה' שעושה זאת.
לְמַ֨עַן יִֽירְשׁ֜וּ אֶת־שְׁאֵרִ֤ית אֱדוֹם֙ וְכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עֲלֵיהֶ֑ם נְאֻם־יְהוָ֖ה עֹ֥שֶׂה זֹּֽאת׃ (פ)הבטחת השיקוץ והשיבה
הנה ימים בואים, אומר ה', שבו החורש ישיק לקציר, והדורך ענבים ישיק לזרעה, וההרים יטפטפו במי סחיטה וכל הגבעות יתמוטטו.
הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה׃ואחזיר את שובת בני ישראל, ויבנו ערים ריקות וישבו בהן, ויטעו כרמים ושתו מהיין שלהם, ויעשו גנים ואכלו מפירותיהם.
וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם׃ועקשתי אותם על אדמתם, ולא יתנתקו יותר מאדמתם שנתתי להם, אמר ה' אלוהיכם.
וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
חוסר מנוח מפני הדין
רָאִ֨יתִי אֶת־אֲדֹנָ֜י נִצָּ֣ב עַֽל־הַמִּזְבֵּ֗חַ וַיֹּאמֶר֩ הַ֨ךְ הַכַּפְתּ֜וֹר וְיִרְעֲשׁ֣וּ הַסִּפִּ֗ים וּבְצַ֙עַם֙ בְּרֹ֣אשׁ כֻּלָּ֔ם וְאַחֲרִיתָ֖ם בַּחֶ֣רֶב אֶהֱרֹ֑ג לֹֽא־יָנ֤וּס לָהֶם֙ נָ֔ס וְלֹֽא־יִמָּלֵ֥ט לָהֶ֖ם פָּלִֽיט׃
אִם־יַחְתְּר֣וּ בִשְׁא֔וֹל מִשָּׁ֖ם יָדִ֣י תִקָּחֵ֑ם וְאִֽם־יַעֲלוּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם מִשָּׁ֖ם אוֹרִידֵֽם׃
וְאִם־יֵחָֽבְאוּ֙ בְּרֹ֣אשׁ הַכַּרְמֶ֔ל מִשָּׁ֥ם אֲחַפֵּ֖שׂ וּלְקַחְתִּ֑ים וְאִם־יִסָּ֨תְר֜וּ מִנֶּ֤גֶד עֵינַי֙ בְּקַרְקַ֣ע הַיָּ֔ם מִשָּׁ֛ם אֲצַוֶּ֥ה אֶת־הַנָּחָ֖שׁ וּנְשָׁכָֽם׃
וְאִם־יֵלְכ֤וּ בַשְּׁבִי֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיבֵיהֶ֔ם מִשָּׁ֛ם אֲצַוֶּ֥ה אֶת־הַחֶ֖רֶב וַהֲרָגָ֑תַם וְשַׂמְתִּ֨י עֵינִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם לְרָעָ֖ה וְלֹ֥א לְטוֹבָֽה׃
הַשְׁמָדַת הֶחַטָּאִים וְהַבְטָחַת הַצְּלָה לְיִשְׂרָאֵל
וַאדֹנָ֨י יְהוִ֜ה הַצְּבָא֗וֹת הַנּוֹגֵ֤עַ בָּאָ֙רֶץ֙ וַתָּמ֔וֹג וְאָבְל֖וּ כָּל־י֣וֹשְׁבֵי בָ֑הּ וְעָלְתָ֤ה כַיְאֹר֙ כֻּלָּ֔הּ וְשָׁקְעָ֖ה כִּיאֹ֥ר מִצְרָֽיִם
הַבּוֹנֶ֤ה בַשָּׁמַ֙יִם֙ מעלותו [מַעֲלוֹתָ֔יו] וַאֲגֻדָּת֖וֹ עַל־אֶ֣רֶץ יְסָדָ֑הּ הַקֹּרֵ֣א לְמֵֽי־הַיָּ֗ם וַֽיִּשְׁפְּכֵ֛ם עַל־פְּנֵ֥י הָאָ֖רֶץ יְהוָ֥ה שְׁמֽוֹ׃
הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֛י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָ֑ה הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶעֱלֵ֙יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַאֲרָ֥ם מִקִּֽיר׃
הִנֵּ֞ה עֵינֵ֣י ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה בַּמַּמְלָכָה֙ הַֽחַטָּאָ֔ה וְהִשְׁמַדְתִּ֣י אֹתָ֔הּ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה אֶ֗פֶס כִּ֠י לֹ֣א הַשְׁמֵ֥יד אַשְׁמִ֛יד אֶת־בֵּ֥ית יַעֲקֹ֖ב נְאֻם־יְהוָֽה׃
שיקום בית ישראל וגזרת העמים
כִּֽי־הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֔ה וַהֲנִע֥וֹתִי בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֤ר יִנּ֙וֹעַ֙ בַּכְּבָרָ֔ה וְלֹֽא־יִפּ֥וֹל צְר֖וֹר אָֽרֶץ׃
בַּחֶ֣רֶב יָמ֔וּתוּ כֹּ֖ל חַטָּאֵ֣י עַמִּ֑י הָאֹמְרִ֗ים לֹֽא־תַגִּ֧ישׁ וְתַקְדִּ֛ים בַּעֲדֵ֖ינוּ הָרָעָֽה׃
בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אָקִ֛ים אֶת־סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָדַרְתִּ֣י אֶת־פִּרְצֵיהֶ֗ן וַהֲרִֽסֹתָיו֙ אָקִ֔ים וּבְנִיתִ֖יהָ כִּימֵ֥י עוֹלָֽם׃
לְמַ֨עַן יִֽירְשׁ֜וּ אֶת־שְׁאֵרִ֤ית אֱדוֹם֙ וְכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עֲלֵיהֶ֑ם נְאֻם־יְהוָ֖ה עֹ֥שֶׂה זֹּֽאת׃ (פ)
הבטחת השיקוץ והשיבה
הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה׃
וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם׃
וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַנָּבִיא עָמוֹס מַתְחִיל בְּחָזוֹן מַר עַל הַדִּין הַנִּכְסָף לְיִשְׂרָאֵל וּמַמְשִׁיךְ בְּהַבְטָחוֹת לְתִקּוּן הָעָם.
חוסר מנוח מפני הדין
חזון של אדוני עומד על המזבח ומכריז על עונש בלתי נמנע. הנביא מתאר כי לא יהיה מקום מחבוא בעולם, בין אם במעמקי השאול, בשמים, בקרקעית הים או בשבי אויבים, שבו הַשֵּׁם ישיג את העושים רע ויביא עליהם את מכת החרב.
הַשְׁמָדַת הֶחַטָּאִים וְהַבְטָחַת הַצְּלָה לְיִשְׂרָאֵל
הַפֶּסוּקִים מְתָאֲרִים אֶת כֹּחַ הַשּׁוֹפֵט הָאֱלֹהִי, שֶׁמְּבַטֵּל אֶת הַמַּמְלָכָה הֶחַטָּאָה כְּכֶנֶדֶר. בְּעוֹד הַשֵּׁם מַזְכִּיר אֶת הַיְצִיאָה מִמִּצְרַיִם וְאֶת הַשְׁלָטָה עַל עַמִּים אֲחֵרִים, הוּא מַבְטִיחַ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיד לְעוֹלָם אֶת בֵּית יַעֲקֹב.
שיקום בית ישראל וגזרת העמים
הפסוקים מתארים את יום הדין שבו ה' ירעיד את כל העמים כדי לחקור את בית ישראל, ויתן מיתה בחרב לחוטאי העם שביטחו בביטחון שווא. לאחר מכן, ה' מבטיח להקים מחדש את סוכת דוד הנפלה ולהשיב לה את תפארתה לעולם, כך ששארית אדום וכל העמים ששמו נקרא עליהם יירשו את הארץ.
הבטחת השיקוץ והשיבה
הנבואה מסתיימת בהבטחה לתקופה של שפע חקלאי וצמיחה בלתי פוסקת. השם מבטיח להשיב את עם ישראל לארצו, לבנות מחדש את הערים הנטושות ולהבטיח יציבות וקבע באדמתם ללא חשש מנטישה.
הַפֶּסָּק מַתְחִיל בְּאֲיוּם הַחֶרֶב וּמֵסִים בְּהַבְּטָחָה לְהַשְׁתּוֹת אֶת הָעָם בְּאַרְצָם לְעוֹלָם.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
ההתגלות של השם דרך הדיעתו של משה
״הלכה: וְכֵן לְעִנְיַין הַטּוֹבָה. מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת. שֶׁנֶּאֱמַר וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק וגו׳. לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת יָמִים בַּמִּדְבָּר. שֶׁנֶּאֱמַר. וְהָעָם לֹא נָסַע״
הַלָּכָה זוֹ, מֵהַתַּלְמוּד הִירוּשְׁלְמִי, מְסַבֶּת עַל הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל מִרְיָם, אֲחוֹת מֹשֶׁה. כְּשֶׁהִיא הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, כָּל יִשְׂרָאֵל הִמְתִּינוּ לָהּ שֶׁבְעַת יָמִים בַּמִּדְבָּר, כִּי הָעָם לֹא נָסַע עַד שֶׁהִיא נֶאצְּפָה. רַבִּי יוֹחָנָן מְסַבֵּר אֶת הַפָּסוּק "וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק" בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. הוּא רוֹאֶה אֶת הַשֵּׁם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְהַמַּטָּע הַמְּרֻכָּז הוּא הַמֵּאָה שֶׁל אֲחוֹתוֹ. הַפֵּרוּשׁ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן מַקְשִׁיר בֵּין הַמֵּרְחָק שֶׁל הַמַּבְט deִיט וּבֵין הַמַּצָּב שֶׁל הָאָרֶץ. הוּא רוֹאֶה אֶת הַשֵּׁם מֵרָחוֹק, כִּי הָאָרֶץ מְלֵאָה בְּדֵעָה, כְּאִלּוּ הַמַּטָּע כְּבָר לֹא בִּמְקוֹמוֹ. הַתַּלְמוּד מַסְבֵּר שֶׁהַשֵּׁם לֹא יַעֲשֶׂה דָּבָר עַד שֶׁיִּגְלֶה אֶת סוֹדוֹ לַנְּבִיאִים, וְזֶהוּ הַקֶּשֶׁר לַהִתְגַּלּוּת הַנִּרְאֵית כְּמַרְחָק.
תלמוד ירושלמי סוטה א׳:ט׳:ב׳ ↗השיפוטיות של השם על המזבח
״רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ (עמוס ט, א), עוֹמֵד עַל הַדּוֹר לְזָבְחוֹ, (עמוס ט, א): וַיֹּאמֶר הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְיִרְעֲשׁוּ הַסִּפִּים, הַךְ הַכַּפְתּוֹר זֶה יֹאשִׁיָּה,״
במדרש ויקרא רבה, הנביא עמוס מתאר חזון של הַשֵּׁם העומד על המזבח כדי להוכיח את ישראל. המדרש מפרש את רעשת הסלים במטבח כרעידת הכלי של השם עצמו. הדימוי הזה מדגיש את חומרת הדין ומהירות הענישה שתגיע על העוונות. חז"ל מציעים כמה משלים לחטאי ישראל. רבּי שמעון בר אבא משווה את העוונות לסאה מלאה שבה הגזלן הוא זה שמאשם את השאר. רבּי יודן מציין שהעושים עבודה זרה ושופכי הדמים שוקלים בדיוק כנגד הגזלן. המדרש מדגיש כי הגזלן הוא הדוגמה המרכזית והחמורה ביותר בתוך רשימת החטאים.
ויקרא רבה ל״ג:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
החשיכה בראש ההר
״בראש הכרמל. בריש מגדלי כרכיא:״
בפסוק זה, הנביא עמוס מתאר חשיכה עמוקה וקשה שנוצרת בראש ההר ובפסגת הגבעה. הדימוי של המסתתרים בתוך הסדקים של סלע המגדלים מדגיש את הקושי להחביא או לברוח מהעונש המגיע. הדימוי מתאר מצב שבו אין מקום מסתור, גם במקומות הגבוהים והמבודדים ביותר. רש"י מפרש את המקומות הללו כראש הכרמל ובפסגת המגדלים של כרכיא. לפי פירשונו, הנביא מתייחס למקומות גאוגרפיים ספציפיים וגבוהים מאוד. הפירוש מתמקד במיקום הפיזי של הסדקים בסלע, ובכך מדגיש עד כמה המסתתרים נמצאים במקום קצה וקשה.
רש״י על עמוס 9:3:1 ↗התקווה לבניית מחדש
״ביום ההוא. אחרי בא עליהם כל אלה יבא יום ההוא המוכן לגאולה ובו אקים סוכת דוד הנופלת, י"ת מלכותא דבית דוד:״
הפסוק מדבר על יום שבו יתחולל שינוי גדול. רש"י מפרש שהיום הזה הוא היום שבו תתחיל הגאולה. לפי פירושו, ביום הזה הַשֵּׁם יקים מחדש את סוכת דוד שהייתה נפלה. הוא מסביר שהדבר יתבטא בהחזרת המלוכה של בית דוד למקומה. הפרשן מתמקד בהשלמת התהליך של תיקון הממלכה. הוא מציג את בניין סוכת דוד לא רק כאירוע היסטורי, אלא כהבטחה למלכות איתנה שתקום מחדש. הגישה כאן היא שהגאולה כוללת את החייאת המבנה והשלטון של שושלת דוד.
רש״י על עמוס 9:11:1 ↗העיניים שרואות הכל
״ושמתי עיני - פירוש לראותו והנה נכון הוא לטובה גם לרעה.״
בספר עמוס, הנביא מתאר חזון מפחיד שבו הַשֵּׁם עומד ליד המזבח ומתחיל לשפוט. כל מה שקורה לא יכול להיש躲 מן העיניים של הַשֵּׁם. הנביא מדגיש שאין מקום בלב הארץ, במעמקים או בראש ההר שבו יוכלו להתחבא מפני הדין. הכל חשוף וגלוי לעיני הבורא. הפירוש של אבן עזרא על הפסוק הזה מסביר שהמשמעות של המילה "עיני" היא היכולת לראות. הוא מציין שהראייה של הַשֵּׁם מכוונת לטוב ולרע כאחד. כלומר, הראייה האלוקית אינה מתעלמת מהמעשים הרעים, אך היא גם נוכחת וקיימת בתוך המציאות כולה.
אבן עזרא על עמוס 9:4:1 ↗המשך הגזר הדין ותקווה לעתיד
״למען - זה הפסוק הפוך הוא וככה פירושו למען יירשו ישראל את שארית אדום, וכל הגוים אחרי מות סנחריב ואם על המשיח ברור הדבר הוא.״
בפרק התשיעי של ספר עמוס, הנביא מתאר חזון של השם עומד ליד המזבח ומתקיים משפט מחמיר על עם ישראל. החזון מראה שאין מקום לבריחה מהעונש, שכן הדין יגיע עד עומק המקדש וגם למעמקים הכי נסתרים. הנביא מדגיש שכל מעשיהם של העם ושל האויבים יחשפו בפני השם. הפסוק האחרון מדבר על הבטחה לעתיד שבו ישראל יירשו חלקים מאדום. אבן עזרא מסביר שהמילה "למען" במקרה זה היא הפוכה, ופירושה שהדבר יקרה כדי שיורשו את שארית אדום. הוא מציין כי חלק מהפרשנים רואים בכך רמז לימי המשיח, אך זהו פירוש המבוסס על הבנת המילים ולא על המציאות ההיסטורית של התקופה.
אבן עזרא על עמוס 9:12:1 ↗