כָּךְ הִרְאִיתִי, אֲדֹנָי יְהוָה, וְהִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַיּוֹצֵר אֶת הַלֶּקֶשׁ בִּתְחִלַּת עֲלִיַּת הַלֶּקֶשׁ, וְהִנֵּה הַלֶּקֶשׁ אַחַר גִּזֵּי הַמֶּלֶךְ.
כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וְהִנֵּה֙ יוֹצֵ֣ר גֹּבַ֔י בִּתְחִלַּ֖ת עֲל֣וֹת הַלָּ֑קֶשׁ וְהִ֨נֵּה־לֶ֔קֶשׁ אַחַ֖ר גִּזֵּ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃עמוס · פרק ז׳
חֲזוֹנוֹת הַלֶּקֶשׁ, הָאֵשׁ וְהַמִּשְׁקֹלֶת
עָמוֹס רוֹאֶה חֲזוֹנוֹת עַל הַחֶרֶב, הָאֵשׁ וְהַמִּשְׁקֹלֶת, וְעוֹמֵד בְּעַצְמוֹ מול הַכֹּהֵן אַמַצְיָהּ.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
עמוס ז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
חֲזוֹנוֹת הַלֶּקֶשׁ וְהָאֵשׁ
וְהָיָה, אִם כִּלָּה לֶאֱכֹל אֶת עֵשֶׂב הָאָרֶץ, אָמַרְתִּי: אֲדֹנָי יְהוָה, בְּבַקּשָׁה סְלַח, מִי יָקוּם עֲקַבְרֶשׁ עֲקֹב, כִּי קָטֹן הוּא.
וְהָיָ֗ה אִם־כִּלָּה֙ לֶֽאֱכוֹל֙ אֶת־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ וָאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ סְֽלַֽח־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַֽעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא׃על המילים
הַמַּקְדִּישׁ מְצַיין אֶת הַמִּשְׁאָר הַקָּטָן שֶׁנִּשְׁאַר.
וַיִּנָּחֵם הַשֵּׁם עַל זֹאת, לֹא יִהְיֶה, אָמַר הַשֵּׁם.
נִחַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־זֹ֑את לֹ֥א תִהְיֶ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃כָּךְ הִרְאִיתִי, אֲדֹנָי יְהוָה, וְהִנֵּה הַקּוֹרֶה לָרִיב בָּאֵשׁ, אֲדֹנָי יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת הַתְּהוֹם הָרַבָּה וְאֶת הַחֵלֶק.
כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וְהִנֵּ֥ה קֹרֵ֛א לָרִ֥ב בָּאֵ֖שׁ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה וַתֹּ֙אכַל֙ אֶת־תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וְאָכְלָ֖ה אֶת־הַחֵֽלֶק׃ה–ח
חזיון המשקולת
ואמרתי: אדוני ה׳, בבקשה תפסיק, מי יעמוד ליעקב? כי הוא קטן מדי.
וָאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ חֲדַל־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא׃ה׳ התחרט על זה, וגם זה לא יקרה, אמר ה׳.
נִחַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־זֹ֑את גַּם־הִיא֙ לֹ֣א תִֽהְיֶ֔ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ (ס)ככה הראיתי: והנה אדוני עומד על חומה, ובידו משקולת.
כֹּ֣ה הִרְאַ֔נִי וְהִנֵּ֧ה אֲדֹנָ֛י נִצָּ֖ב עַל־חוֹמַ֣ת אֲנָ֑ךְ וּבְיָד֖וֹ אֲנָֽךְ׃ואמר ה׳ אליי: מה אתה רואה, עמוס? ואמרתי: את זה. ואמר אדוני: הנה שיםתי את המשקולת בתוך עמי ישראל, ולא אוסיף לעבור מעבר לו יותר.
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י מָֽה־אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ עָמ֔וֹס וָאֹמַ֖ר אֲנָ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י הִנְנִ֨י שָׂ֤ם אֲנָךְ֙ בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־אוֹסִ֥יף ע֖וֹד עֲב֥וֹר לֽוֹ׃ט–יב
התנגדות כהן בית אל לנביא
הגבעות יתפרקו והמקדשים של ישראל יחרבו, ואני אקום נגד בית ירבעם בעזרת חרב.
וְנָשַׁ֙מּוּ֙ בָּמ֣וֹת יִשְׂחָ֔ק וּמִקְדְּשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יֶחֱרָ֑בוּ וְקַמְתִּ֛י עַל־בֵּ֥ית יָרָבְעָ֖ם בֶּחָֽרֶב׃ (פ)אמציה, כהן בית אל, שלח את ירבעם מלך ישראל ואמר לו: עמוס מטיח נגדך דברים בתוך בית ישראל, והארץ לא תוכל להכיל את כל מה שהוא אומר.
וַיִּשְׁלַ֗ח אֲמַצְיָה֙ כֹּהֵ֣ן בֵּֽית־אֵ֔ל אֶל־יָרָבְעָ֥ם מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר קָשַׁ֨ר עָלֶ֜יךָ עָמ֗וֹס בְּקֶ֙רֶב֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לֹא־תוּכַ֣ל הָאָ֔רֶץ לְהָכִ֖יל אֶת־כָּל־דְּבָרָֽיו׃כי כך אמר עמוס: בחרב ימות ירבעם, וישראל יגור בגלות מתוך אדמתו.
כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר עָמ֔וֹס בַּחֶ֖רֶב יָמ֣וּת יָרָבְעָ֑ם וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל גָּלֹ֥ה יִגְלֶ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ׃ (ס)אמציה אמר לעמוס: לך חזרה לארצך יהודה, תאכל שם לחם ותנבא שם.
וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וֶאֱכָל־שָׁ֣ם לֶ֔חֶם וְשָׁ֖ם תִּנָּבֵֽא׃יג–טז
תשובת עמוס לקריאת אמציה
אל בית אל תוסיף לנבא יותר, כי זה מקדש של המלך וזה בית הממלכה.
וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹֽא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֙לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא׃ (ס)עמוס ענה ואמר לאמציה: אני לא נביא ולא בן של נביא, אני רק מרעה ודואג לשקמיי.
וַיַּ֤עַן עָמוֹס֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־אֲמַצְיָ֔ה לֹא־נָבִ֣יא אָנֹ֔כִי וְלֹ֥א בֶן־נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי כִּֽי־בוֹקֵ֥ר אָנֹ֖כִי וּבוֹלֵ֥ס שִׁקְמִֽים׃השם לקח אותי אחרי הצאן ואמר לי: לך ונבא לעם ישראל.
וַיִּקָּחֵ֣נִי יְהוָ֔ה מֵאַחֲרֵ֖י הַצֹּ֑אן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ יְהוָ֔ה לֵ֥ךְ הִנָּבֵ֖א אֶל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ועכשיו שמע את דברי השם: אתה אומר שלא תנבא על ישראל ולא תטיף על בית ישחק.
וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע דְּבַר־יְהוָ֑ה אַתָּ֣ה אֹמֵ֗ר לֹ֤א תִנָּבֵא֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א תַטִּ֖יף עַל־בֵּ֥ית יִשְׂחָֽק׃יז–יז
חורבן ישראל והגלות
לכן, כך אמר ה׳: אשתך תזנה בעיר, ובנייך ובנותיך ייפלו בחרב, והאדמה שלך תחולק בחבלים, ואתה תמות על אדמה טמאה, וישראל יגור ויוצא מעל אדמתו.
לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אִשְׁתְּךָ֞ בָּעִ֤יר תִּזְנֶה֙ וּבָנֶ֤יךָ וּבְנֹתֶ֙יךָ֙ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ וְאַדְמָתְךָ֖ בַּחֶ֣בֶל תְּחֻלָּ֑ק וְאַתָּ֗ה עַל־אֲדָמָ֤ה טְמֵאָה֙ תָּמ֔וּת וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל גָּלֹ֥ה יִגְלֶ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
חֲזוֹנוֹת הַלֶּקֶשׁ וְהָאֵשׁ
כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וְהִנֵּה֙ יוֹצֵ֣ר גֹּבַ֔י בִּתְחִלַּ֖ת עֲל֣וֹת הַלָּ֑קֶשׁ וְהִ֨נֵּה־לֶ֔קֶשׁ אַחַ֖ר גִּזֵּ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וְהָיָ֗ה אִם־כִּלָּה֙ לֶֽאֱכוֹל֙ אֶת־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ וָאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ סְֽלַֽח־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַֽעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא׃
נִחַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־זֹ֑את לֹ֥א תִהְיֶ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃
כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה וְהִנֵּ֥ה קֹרֵ֛א לָרִ֥ב בָּאֵ֖שׁ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה וַתֹּ֙אכַל֙ אֶת־תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וְאָכְלָ֖ה אֶת־הַחֵֽלֶק׃
ה–ח
חזיון המשקולת
וָאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ חֲדַל־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא׃
נִחַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־זֹ֑את גַּם־הִיא֙ לֹ֣א תִֽהְיֶ֔ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ (ס)
כֹּ֣ה הִרְאַ֔נִי וְהִנֵּ֧ה אֲדֹנָ֛י נִצָּ֖ב עַל־חוֹמַ֣ת אֲנָ֑ךְ וּבְיָד֖וֹ אֲנָֽךְ׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י מָֽה־אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ עָמ֔וֹס וָאֹמַ֖ר אֲנָ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י הִנְנִ֨י שָׂ֤ם אֲנָךְ֙ בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־אוֹסִ֥יף ע֖וֹד עֲב֥וֹר לֽוֹ׃
ט–יב
התנגדות כהן בית אל לנביא
וְנָשַׁ֙מּוּ֙ בָּמ֣וֹת יִשְׂחָ֔ק וּמִקְדְּשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יֶחֱרָ֑בוּ וְקַמְתִּ֛י עַל־בֵּ֥ית יָרָבְעָ֖ם בֶּחָֽרֶב׃ (פ)
וַיִּשְׁלַ֗ח אֲמַצְיָה֙ כֹּהֵ֣ן בֵּֽית־אֵ֔ל אֶל־יָרָבְעָ֥ם מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר קָשַׁ֨ר עָלֶ֜יךָ עָמ֗וֹס בְּקֶ֙רֶב֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל לֹא־תוּכַ֣ל הָאָ֔רֶץ לְהָכִ֖יל אֶת־כָּל־דְּבָרָֽיו׃
כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר עָמ֔וֹס בַּחֶ֖רֶב יָמ֣וּת יָרָבְעָ֑ם וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל גָּלֹ֥ה יִגְלֶ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וֶאֱכָל־שָׁ֣ם לֶ֔חֶם וְשָׁ֖ם תִּנָּבֵֽא׃
יג–טז
תשובת עמוס לקריאת אמציה
וּבֵֽית־אֵ֔ל לֹֽא־תוֹסִ֥יף ע֖וֹד לְהִנָּבֵ֑א כִּ֤י מִקְדַּשׁ־מֶ֙לֶךְ֙ ה֔וּא וּבֵ֥ית מַמְלָכָ֖ה הֽוּא׃ (ס)
וַיַּ֤עַן עָמוֹס֙ וַיֹּ֣אמֶר אֶל־אֲמַצְיָ֔ה לֹא־נָבִ֣יא אָנֹ֔כִי וְלֹ֥א בֶן־נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי כִּֽי־בוֹקֵ֥ר אָנֹ֖כִי וּבוֹלֵ֥ס שִׁקְמִֽים׃
וַיִּקָּחֵ֣נִי יְהוָ֔ה מֵאַחֲרֵ֖י הַצֹּ֑אן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ יְהוָ֔ה לֵ֥ךְ הִנָּבֵ֖א אֶל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע דְּבַר־יְהוָ֑ה אַתָּ֣ה אֹמֵ֗ר לֹ֤א תִנָּבֵא֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א תַטִּ֖יף עַל־בֵּ֥ית יִשְׂחָֽק׃
יז–יז
חורבן ישראל והגלות
לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אִשְׁתְּךָ֞ בָּעִ֤יר תִּזְנֶה֙ וּבָנֶ֤יךָ וּבְנֹתֶ֙יךָ֙ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ וְאַדְמָתְךָ֖ בַּחֶ֣בֶל תְּחֻלָּ֑ק וְאַתָּ֗ה עַל־אֲדָמָ֤ה טְמֵאָה֙ תָּמ֔וּת וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל גָּלֹ֥ה יִגְלֶ֖ה מֵעַ֥ל אַדְמָתֽוֹ׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַפֶּסַק מְתַאֵר אֶת חֲזוֹנוֹת הַנְּבִיאָה עָמוֹס וְאֶת הַמִּתְחוֹת הַפּוֹלִיטִיּוֹת בְּבֵית אֵל.
פסוקים א–ד
חֲזוֹנוֹת הַלֶּקֶשׁ וְהָאֵשׁ
עַמּוֹד הַנְּבִיאֵא עַמּוֹד הַנְּבִיאֵא עַמּוֹד הַנְּבִיאֵא מַתְכּוֹן לְתַקֵּף אֶת הַחֲזוֹנוֹת הַמַּפְרִידִים בֵּין הַלֶּקֶשׁ הַמַּשְׁמִיד לַעֵשֶׂב לְבֵין הָאֵשׁ הַמַּשְׁמִידָה. הַנְּבִיאֵא מַצִּיג אֶת הַתְּפִלָּה הַמִּתְחַבֶּרֶת לְמַנְעַת הַחֶרֶב וְאֶת הַחֲזוֹן הַקָּשֶׁה שֶׁל הָאֵשׁ הַכּוֹלֶת הַכֹּל.
פסוקים ה–ח
חזיון המשקולת
עמוס מתאר בשני שלבים את תפירתו למען ישראל ואת חזיון המשקולת. ראשית הוא מבקש מהאל להפסיק את העונש כי עם ישראל חלש, אך לאחר מכן רואה את ה׳ עומד על חומה עם משקולת, כשהוא קובע שלא יחלוף מעבר לעם ישראל יותר.
פסוקים ט–יב
התנגדות כהן בית אל לנביא
הנביא עמוס חוזה את חורבן המקדשים ואת מותו של ירבעם המלך בחרב. אמציה, כהן בית אל, מדווח למלך על דברי עמוס ומצהיר שהארץ לא תוכל לשאת את הנבואות הללו. בסופו של דבר, אמציה מנסה להרחיק את עמוס וקורא לו לחזור לנבא ביהודה בלבד.
פסוקים יג–טז
תשובת עמוס לקריאת אמציה
אמציה הכה המקדש מנסה להשתיק את עמוס, אך עמוס משיב כי הוא אינו נביא מקצועי אלא פשוט רועה, וכי הוא נשלח על ידי הַשֵּׁם עצמו כדי לנבא לעם ישראל.
פסוקים יז–יז
חורבן ישראל והגלות
הנבואה מפרטת את תוצאות החטא: אשת הנביא ובניו ובנותיו יירצחו, האדמה תצא מחלקכם ותחולק, והנביא עצמו ימות בטומאה. בסוף, עם ישראל ייגאל וייצא מהארץ למצב של גלות ומרחק מאדמתו.
הַנְּבִיאָה מְבַשֶּׂרֶת עַל חֻרְבָּן קָרֵב וְעַל גָּלוּת.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַתְּמוּת הַנָּבִיא וְהַזִּכָּרוֹן הַקְּדוֹשׁ
״וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי הַנָּבִיא. כְּעִידוֹ הַחוֹזֶה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. זֶה אֲמַצְיָה כֹהֵן בֵּיתאֵל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. פִּיתְפּוּתֵי בֵצִים הָיוּ שָׁם. וְאֵי זֶה״
הַקְרֶט הַנָּבִיא עַמָּנוּ מְזַכֵּר לָנוּ עַל הַמְּוֹת הַנְּבִיאִים בְּעֵת הַמִּצְעָרִים. הַקְרֶט עַצְמוֹ נָשָׂא אֶת הַמְּוֹת הַקְּדֹשִׁים, וְהַתַּלְמוּד יְרוּשָׁלְמִי בְּסַנֶּדְרִין מְצַיֵּן שֶׁהָיָה רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְזַכֶּה אֶת הַזִּכָּרוֹן שֶׁל הַנָּבִיא הַמְּוֹת. הַמְקוֹר בְּעַצְמוֹ מְתָרֵן אֶת הַדְּמוּיוֹת שֶׁל הַנָּבִיא וְהַחוֹזֶה כְּעֵדוּת. הַתַּלְמוּד מְזַכֶּה אֶת הַדְּמוּיוֹת שֶׁל הַנָּבִים בְּשֵׁמוֹת סְפֵקוּתִים, כְּמוֹ הַזִּכָּרוֹן שֶׁל אֲמַצְיָה הַכֹּהֵן. הַמְקוֹר מַצִּיג רְשׂוּמוֹת שֶׁל זֶה וְזֶה, וּמְקַשֵּׁר אוֹתָם לְדֻגְמוֹת הַמְּוֹת הַנְּמוּנוֹת בַּהִיסְטוֹרְיָה הַמְּקֻדֶּשֶׁת.
תלמוד ירושלמי סנהדרין י״א:ה׳:ד׳ ↗האחריות של הנביא מול האמת
״ומנלן דלא קיבל לשון הרע דכתיב (עמוס ז, י) וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל לאמר קשר עליך וגו' וכתיב כי כה״
בפסחים חז"ל דנים בשאלה קשה: מדוע הנביא עמוס בפרק ז, פסוק עשר, בחר להשתמש בלשון הרע? הוא שלח הודעה קשה לאמציה כהן בית אל, ובישר לו שירבעם מלך ישראל ימות בחרב. הפרשנות במסכת זו מנסה להסדר את המעשה. חז"ל מסבירים שעמוס לא רצה להרע אך לא יכול היה להתרחק מהאמת. הוא פעל מתוך צדק גמור ודיווח על מה שראה. לפי הגישה הזו, הנביא היה מחויב לומר את הדבר כפי שהוא, גם אם המילים נשמעות קשות או פוגעות.
פסחים פ״ז ב:י״ב ↗בעקבות המפרשים
חזיונות העונש והתחינה
״הראני. עוד פורענות להביא עליכם:״
בספר עמוס, הנביא רואה חזיונות של פורענות שעומדת להגיע על העם. בראיון הראשון, הוא רואה חגבים ושרפת אש שמשמידים את הארץ. בראיון השני, הוא רואה אש שבוכלת את הים והיבשה. הנביא מציג את המתרחש כעונש קרוב ובלתי נמנע. רש"י מפרש על החזון של החגבים והאש כי מדובר בפורענות נוספת שעלולה להביא על העם. לפי הפירוש, החזיונות אינם רק תיאור של אירועי עבר, אלא אזהרה על הרס שעומד להתחיל. רש"י מתמקד בכך שהנביא רואה את האסון כדבר שמוכן להופיע על העם.
רש״י על עמוס 7:4:1 ↗עמוס והתחזית על בית אל
״ובית אל לא תוסיף עוד להנבא. שאין מזכירין כאן אלא שם ע"ז:״
בפסוק זה, עמוס משיב ליואש כהן, כהן בית אל, שביקש ממנו להפסיק לנבא. עמוס מצהיר שבית אל לא תנבא יותר. הדיבור מתמקד בשם המקום ובסוף תפקיד הנבואה בנקודה זו. רש"י מסביר שהפסוק מתייחס רק לשם עז, המזוהה עם בית אל. לפי פירושו, הכוונה היא שהנבואה בבית אל עצמו תיפסק, ולא בהכרח על כל מקום אחר.
רש״י על עמוס 7:13:1 ↗הבקשה למנוע את החורבן
״ואכלה את החלק - חלקת השדה וזהו שם המין, כמו: ויהי לי שור וחמור.״
בפרק השביעי של ספר עמוס, הנביא מציג חזיונות של חורבן ומשמיד. בראש ובראשונה, הוא רואה שד מורעל שמשמיד את ארץ ישראל. עמוס מתפלל אל הַשֵּׁם ומבקש שהחורבן ייעצר, והאל נענה לתפילתו ומוותר על המכה. בפירושו על הפסוקים הללו, אבן עזרא מסביר שהמילה "חלק" בהקשר של אכילת השדה מתייחסת לשטח האדמה עצמו, בדומה לביטויים אחרים המציינים בעלות על שטח חקלאי. הוא מבהיר שהכוונה היא למחיקת החלק מהשטח שנכבש או נהרס.
אבן עזרא על עמוס 7:4:2 ↗הקשר בין בית אל ליהוא
״ובית אל - הנה לאות כי יהוא היה מבית אל, כי הוא בית מלכותו ומקדשו, כי הטעם כפול. ויפת השתבש, בעבור שנמשח יהוא ברמות גלעד״
בפרשתנו מופיע פירושו של אבן עזרא על פסוק חלומה של חזון עמוס. הוא מסביר שהזכרת בית אל משמשת כסימן לכך שיהוא היה מבית מלכותו של המלך בבית אל, שהיה מרכז עבודתו. לפי הסבר זה, השם בית אל מדגיש את הקשר ההדוק בין המלך למקום המקודש שלו. אבן עזרא מנתח גם את המעמד הצבאי ברמות גלעד. הוא מציין כי יורם ואמציהו היו שומרים שם, וכי המלחמה עם חזאל השפיעה על כוחם. לפי המפרש, השינוי במעמדם של המנהיגים בשם רמות גלעד הוא שאיפשר ליהוא לכפות את עצמו עליהם ולכונן את מלכותו.
אבן עזרא על עמוס 7:13:1 ↗