שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁהַשֵּׁם אָמַר עֲלֵיכֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁהֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.
שִׁמְע֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֚ל כָּל־הַמִּשְׁפָּחָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלֵ֛יתִי מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃עמוס · פרק ג׳
הַיְּדִיעָה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַחֲיִיבּוּת לַעֲנוּש
הַקֶּרֶן הַנְּבֻאִיתִי: מִהַיְּדִיעָה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְעַד הַחֶרֶב הַנִּשְׁלַחַת בְּשׁוֹמְרוֹן וּבְבֵית אֵל.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
עמוס ג׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
הַיְּדִיעָה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל
רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָדָם, לָכֵן אֲנִי אֶפְקֹד עַל כֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם.
רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה עַל־כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־עֲוֺנֹֽתֵיכֶֽם׃הַאִם יֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בְּלִי אִם הֵם נִפְגְּשׁוּ?
הֲיֵלְכ֥וּ שְׁנַ֖יִם יַחְדָּ֑ו בִּלְתִּ֖י אִם־נוֹעָֽדוּ׃הַאִם אַרְיֵה יִשְׁאָג בַּיַּעַר כְּשֶׁאֵין לוֹ טֶרֶף? הַאִם הַכְּפִיר יַעֲמִיץ אֶת קוֹלוֹ מִמְּעוֹנוֹ בְּלִי אִם נִלְכַּד?
הֲיִשְׁאַ֤ג אַרְיֵה֙ בַּיַּ֔עַר וְטֶ֖רֶף אֵ֣ין ל֑וֹ הֲיִתֵּ֨ן כְּפִ֤יר קוֹלוֹ֙ מִמְּעֹ֣נָת֔וֹ בִּלְתִּ֖י אִם־לָכָֽד׃קשר בין סימנים לבין דברי הנבואה
הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל-פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה-פַּח מִן-הָאֲדָמָה וְלָכֹד לֹא יִלְכֹּד
הֲתִפֹּ֤ל צִפּוֹר֙ עַל־פַּ֣ח הָאָ֔רֶץ וּמוֹקֵ֖שׁ אֵ֣ין לָ֑הּ הֲיַֽעֲלֶה־פַּח֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְלָכ֖וֹד לֹ֥א יִלְכּֽוֹד׃אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה׃
אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה׃כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם־גָּלָה סוֹדוֹ אֶל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים׃
כִּ֣י לֹ֧א יַעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם־גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל־עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים׃אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוָה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא
אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא׃הַמְּהוּמָה בְּשׁוֹמְרוֹן וְהַהַבְטָחָה לְהַצִּילוֹת
תַּבִּיעוּ אֶת הַקּוֹל עַל הַאַרְמוֹנִים בְּאַשְׁדוֹד וְעַל הַאַרְמוֹנִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְתֹאמְרוּ: הִתְכַּבְּדוּ עַל הֶהָרִים שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן וּרְאוּ אֶת הַמְּהוּמָה הַרְבָּה בְּתוֹכָהּ וְאֶת הַמְּעֻנִּים בְּתוֹכָהּ.
הַשְׁמִ֙יעוּ֙ עַל־אַרְמְנ֣וֹת בְּאַשְׁדּ֔וֹד וְעַֽל־אַרְמְנ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאִמְר֗וּ הֵאָֽסְפוּ֙ עַל־הָרֵ֣י שֹׁמְר֔וֹן וּרְא֞וּ מְהוּמֹ֤ת רַבּוֹת֙ בְּתוֹכָ֔הּ וַעֲשׁוּקִ֖ים בְּקִרְבָּֽהּ׃וְהֵם לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים רָעִים, נֶאֱמַר הַשֵּׁם, שֶׁהָאֹכְלִים עַוְלָה וּגְזִלָּה בְּאַרְמוֹנֵיהֶם.
וְלֹֽא־יָדְע֥וּ עֲשׂוֹת־נְכֹחָ֖ה נְאֻם־יְהוָ֑ה הָאֽוֹצְרִ֛ים חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד בְּאַרְמְנֽוֹתֵיהֶֽם׃ (פ)לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי הַשֵּׁם, הַצַּר שֶׁל כָּל הָאָרֶץ, וְהוּא יוֹרִיד מִמְּךְ אֶת כֹּחֵךְ וְאַרְמוֹנַיִךְ יִהְיּוּ מְבוֹסְסִים וְנִמְרָסִים.
לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה צַ֖ר וּסְבִ֣יב הָאָ֑רֶץ וְהוֹרִ֤ד מִמֵּךְ֙ עֻזֵּ֔ךְ וְנָבֹ֖זּוּ אַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃כֹּה אָמַר הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁהָרוֹעֶה מַצִּיל מִפִּי הָאַרְיֵה שְׁתֵּי רגְלֵי הַכֶּבֶשׂ אוֹ אֶת הָאָזֶן הַקְּטַנָּה, כֵּן יִצָּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּוֹשְׁבִים בְּקַצְוַת שׁוֹמְרוֹן וּבְעִיר דֶּמֶשֶׁק.
כֹּה֮ אָמַ֣ר יְהוָה֒ כַּאֲשֶׁר֩ יַצִּ֨יל הָרֹעֶ֜ה מִפִּ֧י הָאֲרִ֛י שְׁתֵּ֥י כְרָעַ֖יִם א֣וֹ בְדַל־אֹ֑זֶן כֵּ֣ן יִנָּצְל֞וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן בִּפְאַ֥ת מִטָּ֖ה וּבִדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ׃עונש ישראל בבית אל
תשמעו ותעידו בבית יעקב, כך אומר אדוני ה׳ אלוהי צבאות.
שִׁמְע֥וּ וְהָעִ֖ידוּ בְּבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֑ב נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה אֱלֹהֵ֥י הַצְּבָאֽוֹת׃כי ביום שאעניש את עבירות ישראל, אגיע למזבחות בית אל, וקרנות המזבח יישברו וייפלו לארץ.
כִּ֗י בְּי֛וֹם פָּקְדִ֥י פִשְׁעֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו וּפָֽקַדְתִּי֙ עַל־מִזְבְּח֣וֹת בֵּֽית־אֵ֔ל וְנִגְדְּעוּ֙ קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָפְל֖וּ לָאָֽרֶץ׃אכה את בית החורף ואת בית הקיץ, ובתים של שן ובתים רבים ייהרסו, כך אומר ה׳.
וְהִכֵּיתִ֥י בֵית־הַחֹ֖רֶף עַל־בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ וְאָבְד֞וּ בָּתֵּ֣י הַשֵּׁ֗ן וְסָפ֛וּ בָּתִּ֥ים רַבִּ֖ים נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
הַיְּדִיעָה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל
שִׁמְע֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֚ל כָּל־הַמִּשְׁפָּחָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלֵ֛יתִי מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה עַל־כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־עֲוֺנֹֽתֵיכֶֽם׃
הֲיֵלְכ֥וּ שְׁנַ֖יִם יַחְדָּ֑ו בִּלְתִּ֖י אִם־נוֹעָֽדוּ׃
הֲיִשְׁאַ֤ג אַרְיֵה֙ בַּיַּ֔עַר וְטֶ֖רֶף אֵ֣ין ל֑וֹ הֲיִתֵּ֨ן כְּפִ֤יר קוֹלוֹ֙ מִמְּעֹ֣נָת֔וֹ בִּלְתִּ֖י אִם־לָכָֽד׃
קשר בין סימנים לבין דברי הנבואה
הֲתִפֹּ֤ל צִפּוֹר֙ עַל־פַּ֣ח הָאָ֔רֶץ וּמוֹקֵ֖שׁ אֵ֣ין לָ֑הּ הֲיַֽעֲלֶה־פַּח֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְלָכ֖וֹד לֹ֥א יִלְכּֽוֹד׃
אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה׃
כִּ֣י לֹ֧א יַעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם־גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל־עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים׃
אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא׃
הַמְּהוּמָה בְּשׁוֹמְרוֹן וְהַהַבְטָחָה לְהַצִּילוֹת
הַשְׁמִ֙יעוּ֙ עַל־אַרְמְנ֣וֹת בְּאַשְׁדּ֔וֹד וְעַֽל־אַרְמְנ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאִמְר֗וּ הֵאָֽסְפוּ֙ עַל־הָרֵ֣י שֹׁמְר֔וֹן וּרְא֞וּ מְהוּמֹ֤ת רַבּוֹת֙ בְּתוֹכָ֔הּ וַעֲשׁוּקִ֖ים בְּקִרְבָּֽהּ׃
וְלֹֽא־יָדְע֥וּ עֲשׂוֹת־נְכֹחָ֖ה נְאֻם־יְהוָ֑ה הָאֽוֹצְרִ֛ים חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד בְּאַרְמְנֽוֹתֵיהֶֽם׃ (פ)
לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה צַ֖ר וּסְבִ֣יב הָאָ֑רֶץ וְהוֹרִ֤ד מִמֵּךְ֙ עֻזֵּ֔ךְ וְנָבֹ֖זּוּ אַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃
כֹּה֮ אָמַ֣ר יְהוָה֒ כַּאֲשֶׁר֩ יַצִּ֨יל הָרֹעֶ֜ה מִפִּ֧י הָאֲרִ֛י שְׁתֵּ֥י כְרָעַ֖יִם א֣וֹ בְדַל־אֹ֑זֶן כֵּ֣ן יִנָּצְל֞וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן בִּפְאַ֥ת מִטָּ֖ה וּבִדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ׃
עונש ישראל בבית אל
שִׁמְע֥וּ וְהָעִ֖ידוּ בְּבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֑ב נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה אֱלֹהֵ֥י הַצְּבָאֽוֹת׃
כִּ֗י בְּי֛וֹם פָּקְדִ֥י פִשְׁעֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו וּפָֽקַדְתִּי֙ עַל־מִזְבְּח֣וֹת בֵּֽית־אֵ֔ל וְנִגְדְּעוּ֙ קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָפְל֖וּ לָאָֽרֶץ׃
וְהִכֵּיתִ֥י בֵית־הַחֹ֖רֶף עַל־בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ וְאָבְד֞וּ בָּתֵּ֣י הַשֵּׁ֗ן וְסָפ֛וּ בָּתִּ֥ים רַבִּ֖ים נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַנָּבִיא עָמוֹס מְבַשֵּׂר אֶת הַחֲיִיבּוּת הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְעֲמוֹד בְּפָנֵי הַדִּין.
הַיְּדִיעָה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל
הַנָּבִיא עָמוֹס מַכְרִיז שֶׁהַשֵּׁם בָּחַר בְּבֵית יִשְׂרָאֵל וְהֶעֱלִיתוֹ מִמִּצְרַיִם. בִּגְלַל הַקֶּרֶב הַמְּיֻחָד, הַשֵּׁם יַטִּיל עֲלֵיהֶם עֲבוֹדַת מִשְׁפָּט וְעֵנוּשׁ עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם. הַנָּבִיא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמְשַׁלִּים עַל קֶשֶׁר וְעַל קוֹל כְּדֵי לְהַדְגִּישׁ אֶת הַדָּרָכִים שֶׁהַשֵּׁם פוֹעֵל בָּעוֹלָם.
קשר בין סימנים לבין דברי הנבואה
פסוקים אלו משתמשים בדימויים מהטבע ומהחיים היומיומיים כדי להדגיש שאין דבר קורה ללא סימן או הכרזה. הנביא מראה כי כפי שקשה לדמיין אירועים טבעיים או קוליים ללא השפעה חיצונית, כך גם דברי ה' אינם נסתרים מעם הנביאים המכריזים את רצון האל.
הַמְּהוּמָה בְּשׁוֹמְרוֹן וְהַהַבְטָחָה לְהַצִּילוֹת
הַנְּבִיא שׁוֹלֵחַ אֶת הַקּוֹל עַל הָעוֹלָם כְּדֵי לְהַצִּיג אֶת הַמְּהוֹמָה וְהָעַוְלָה בְּשׁוֹמְרוֹן. הַשֵּׁם מַתְרִיע עַל הַבְּרִיחָה וְהַגְּזִלָּה בָּהֶם, וְנוֹתֵן הַבְטָחָה שֶׁאֲפִילוּ כְּמוֹ שֶׁמַּצִּילִים רֶגֶל אֶחָת מִפִּי הָאַרְיֵה, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִצָּלוּ מִן הַמִּצְעָרִים.
עונש ישראל בבית אל
הנביא אמוס מזהיר מפני יום הדין שבו ה׳ יבוא להעניש את ישראל על עבירותיהם. הדין יכלול הרס המזבחות בבית אל וחרב מבנים ובתים בעונת החורף ובעונת הקיץ.
הַנְּבִיאָה מַתְחִילָה בְּיְדִיעָה מְיֻחֶדֶת וּמַסְתִּימָה בְּהַרְסָה מַהוּמָה בְּעָרֵי הַמַּמְלָכָה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הקשר בין הנבואה למציאות
״כיוצא בו אתה אומר (עמוס א א) דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש״
הספרי מסביר את פתיחת ספר עמוס ומבהיר את תקופת הנבואה. עמוס נבואה בשתי תקופות: בימי עוזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל. הנבואה התרחשה שנתיים לפני הרעש הגדול. המפרש מציין כי עמוס נבואה יותר מכל חבריו, וכי דבריו היו דברי תוכחה קשים. התוכחה מתמקדת בעוולות חברתיות ומדגישה את חומרת המעשים. המקור מצטט את הדין נגד "פרות הבשן" משומרון, שמתוארות כמי שמרעבות ומנצלות את העניים. לפי הגישה הזו, הנבואה אינה רק דיווח על העבר, אלא קריאה לתיקון המוסר החברתי דרך חשיפת חוסר הצדק.
ספרי דברים א׳:ב׳ ↗הקשר שבין השאגה למי ששומע
״כַּיּוֹצֵא בוֹ: (עמוס ג,י) "אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא?" וְכִי מִי נָתַן כֹּחַ וּגְבוּרָה בָּאֲרִי, לֹא הוּא? אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ מְכַנִּין אוֹתוֹ מִבִּרְיוֹתָיו, לְשַׁכֵּךְ אֶת״
בפירוש המקרא מובאת המכילתא דרבי ישמעאל על פסוק בספר עמוס. הפרשן מסביר את הדימוי של האריה השואג כדי להמחיש את עוצמת ההתראה. לפי גישה זו, השאגה היא לא רק רעש, אלא סימן לכך שיש מי שנתן לאריה את הכוח והגבורה. הפרשן מדגיש שהמטרה בשאגה היא להשכיט את האוזן, כלומר לגרום לאלו שמסוגלים לשמוע להתעורר. הגישה כאן אינה מתמקדת רק בפחד מהאריה, אלא ביכולת של האדם להקשיב להודעה המגיעה דרך הסימן הטבעי.
מכילתא דרבי ישמעאל, מַסֶּכְתָּא דְבַחֹדֶשׁ ד׳:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
הקשר הבלתי נמנע בין האירועים
״הישאג אריה ביער וטרף אין לו. כשאריה אוחז טרף דרכו לשאוג ואינו שואג אלא א"כ לכד וכן הוא אומר (ישעיה ה) ישאג ככפירים וינהום ויאחז״
בפסוק זה מופיעים שאלות על הקשר שבין אירועים שונים. אם אריה שואג ביער, הדבר מעורר שאלה לגבי הסיבה ועל הטרף שלו. רש"י מסביר שהשאגה של האריה היא חלק מתהליך הצייד, וכאשר הוא אוחז בטרף, טבעו הוא לשאוג כדי להודיע על הצלחת שלו, אלא אם כן הוא לכוד. הפרשן משתמש בדוגמה זו כדי להמחיש כיצד אירוע אחד מוביל באופן טבעי ובלתי נמנע למשנהו. הוא מקשר את הדוגמה מהאריה גם לדימויים הנמצאים בספר ישעיהו, שם מתוארת השאגה והנהמה של האריה והכפיר בזמן הצייד. הגישה כאן מתמקדת בטבע של הדבר ובקשר הסיבתי שבין הפעולה לתוצאה.
רש״י על עמוס 3:4:1 ↗האיום שמקיף את הארץ
״צר וסביב הארץ. הצר מוכן לבא וסביב לארץ הזאת יבא:״
בספר עמוס, הנביא מבהיר את הקשר המיוחד שבין הַשֵּׁם לבין עם ישראל. הוא מסביר שכאשר יש קשר כזה, הַשֵּׁם גם מחויב להוציא מן המשפט ולקצץ את העוון. הנביא מפרט שתתרחש צרה שתגיע אל הארץ ותקיף אותה מכל עבר. המעמד הזה מציג את הקרבה של הַשֵּׁם כגורם שמוביל לדין וחיסול הרע. רש"י מפרש את הפסוק הזה ומסביר שהצרה שהנביא מתאר היא כבר מוכנה לבוא. לפי פירושו, האיום לא רק נמצא במרחק, אלא הוא כבר אורב ומחכה להקיף את הארץ מכל צדדיה. רש"י מתמקד במוכנות של האסון ובפריסה המלאה שלו סביב הגבולות.
רש״י על עמוס 3:11:1 ↗הקשר ההכרחי בין המעשים לגזירה
״הישאג - משל אחר היש מנהג באריה שישאג רק על טרפו, ואני שאגתי חנם! ועוד: הראיתם אריה שעלה מסובכו בתתו קולו על טרפו, שיוכל להמלט״
בפרק השלישי לספר עמוס, הנביא משתמש בשאלות רצופות כדי להראות שאין שום מקרה בעולם. הוא מפרט סדרה של אירועים שבהם אם קורה דבר אחד, אז בהכרח קורה גם דבר אחר, כמו ששניים הולכים יחד או שקול נופל על הארץ. המטרה היא להדגיש את הקשר הישיר בין מעשיהם של בני ישראל לבין הדין שייפול עליהם. אבן עזרא מסביר את דימוי השאגה באחד המשלי. הוא מציע שארי אריה שואג רק כשהוא עומד לטרוף את טרפו. לפי פירושו, השאגה של הַשֵּׁם היא סימן לכך שהגזירה ודאית ולא ניתן להימלט ממנה. אם האריה כבר שאל, זה אומר שהטרף כבר נמצא תחת שליטתו.
אבן עזרא על עמוס 3:4:1 ↗הקשר הבלתי נמנע בין האומה לבין הַשֵּׁם
״לכן, צר - שיצור על שמרון וסביב הארץ יהיה, שלא ימלט כל היוצא ממנה.״
הַסּוֹד בַּקֶּשֶׁר הַמֻּקְדָּם שֶׁל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַהַשֵּׁם הוּא שֶׁהַקִּרְבּוֹן הַמּוּטָב מֵבִיא אִיתוֹ גַּם אֶת הַדִּין. עָמוֹס מַסְבֵּר שֶׁמִּי שֶׁהָיָה בְּקִרְבּוֹת הַשֵּׁם, הַשֵּׁם יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשָׂיו וְעַל כֵּן הוּא מַטִּיל עֲלֵיהֶם אֶת הַחֲיִיבּוּת לִשְׂמֹעַ אֶת הַקּוֹל. הַיְּתֵר שֶׁל הַקִּרְבּוֹן הַזֶּה הוּא הַשְּׁלִיטוּת הַמּוּחְלֶטֶת שֶׁל הַצָּדֶק. בְּקֶשֶׁר לַדִּין הַנּוֹקֶה, אִבּן עֶזְרָא מְסַבֵּק אֶת הַפֵּרוּשׁ לַמַּצָּב שֶׁל שַׁמְּרוֹן. הוּא מַסְבֵּר שֶׁהַצָּר הַבָּא עַל הָאָרֶץ יַעֲשֶׂה מַעֲשִׂים שֶׁל צָר וְסְבִיבָה, וְשֶׁהַדָּבָר יִהְיֶה כָּה שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּצֵא מִן הָאָרֶץ לֹא יוּכַל לְהִמְלֵט. הַמַּטָּרָה הִיא לְהַדְגִּים אֶת הַצָּר הַמֻּשְׁמָט שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָאָרֶץ מָקוֹם לְהִסְתַּחֵב.
אבן עזרא על עמוס 3:11:1 ↗