כָּךְ אָמַר הַשֵּׁם עַל שְׁלֹשָׁה פְּשָׁעִים שֶׁל מוֹאָב, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֶשְׁלַח לָהֶם רַחֲמִים: בִּגְלַל שֶׁצָּרְכוּ אֶת עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֶדּוֹם לַשִּׂיד.
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י מוֹאָ֔ב וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־שָׂרְפ֛וֹ עַצְמ֥וֹת מֶֽלֶךְ־אֱד֖וֹם לַשִּֽׂיד׃עמוס · פרק ב׳
עֲלִילוֹת מוֹאָב וִיְהוּדָה, חַטְאֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַמִּשְׁפָּט הַבָּא
הַנָּבִיא עָמוֹס מַכְרִיעַ עַל עֲלִילוֹת מוֹאָב, עַמּוֹן, יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל, וּמְזַכֵּר אֶת הַבְּרִית הַמְּחֻלֶּקֶת.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
עמוס ב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
עֲלִילוֹת מוֹאָב וִיְהוּדָה
אֶשְׁלַח אֵשׁ בְּמוֹאָב, וְהִיא תֹּאכַל אֶת הַאַרְמָנוֹת שֶׁל הֶעֶרֶד, וּמוֹאָב תָּמוּת בְּרַעַשׁ וּבְקֹל שׁוֹפָר.
וְשִׁלַּחְתִּי־אֵ֣שׁ בְּמוֹאָ֔ב וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֣וֹת הַקְּרִיּ֑וֹת וּמֵ֤ת בְּשָׁאוֹן֙ מוֹאָ֔ב בִּתְרוּעָ֖ה בְּק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃אֶשְׁלַח אֶת הַשֹּׁפֵט מִקֶּרֶב מוֹאָב, וְאֶהֱרֹג אֶת כָּל שָׂרֶיהָ way אֶת הַשֹּׁפֵט, אָמַר הַשֵּׁם.
וְהִכְרַתִּ֥י שׁוֹפֵ֖ט מִקִּרְבָּ֑הּ וְכָל־שָׂרֶ֛יהָ אֶהֱר֥וֹג עִמּ֖וֹ אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (פ)כָּךְ אָמַר הַשֵּׁם עַל שְׁלֹשָׁה פְּשָׁעִים שֶׁל יְהוּדָה, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֶשְׁלַח לָהֶם רַחֲמִים: בִּגְלַל שֶׁבָּזוּ אֶת תּוֹרַת הַשֵּׁם וְלֹא שָׁמְרוּ אֶת חֻקָּיו, וְהִתְעוּ בַּשֶּׁקֶר שֶׁל אֲבוֹתָם שֶׁלָּהֶם.
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יְהוּדָ֔ה וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַֽל־מָאֳסָ֞ם אֶת־תּוֹרַ֣ת יְהוָ֗ה וְחֻקָּיו֙ לֹ֣א שָׁמָ֔רוּ וַיַּתְעוּם֙ כִּזְבֵיהֶ֔ם אֲשֶׁר־הָלְכ֥וּ אֲבוֹתָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ה–ח
חטאיה של ישראל ועונשם
ואשלח אש ביהודה, ואכלת את ארמונות ירושלים.
וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בִּֽיהוּדָ֑ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם׃ (פ)כך אמר ה׳ על שלושת פשעי ישראל, ועל ארבעה לא אחזור עליהם: על מכירת צדיק בכסף, ועל עוני בגלל נעליים.
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם׃הרודפים אחרי אבק הארץ בראש עניים, והטים את דרך ענווים, ואדם ואביו הולכים אל הנערה כדי לחלל את שם קודשי.
הַשֹּׁאֲפִ֤ים עַל־עֲפַר־אֶ֙רֶץ֙ בְּרֹ֣אשׁ דַּלִּ֔ים וְדֶ֥רֶךְ עֲנָוִ֖ים יַטּ֑וּ וְאִ֣ישׁ וְאָבִ֗יו יֵֽלְכוּ֙ אֶל־הַֽנַּעֲרָ֔ה לְמַ֥עַן חַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃ועל בגדים משובצים הם פוגעים ליד כל מזבח, ויין איכותי שותים בבית אלוהיהם.
וְעַל־בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כָּל־מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֶֽם׃ט–יב
זכרונות הגאולה והבגידה בברית
ואני השמדתי את האמורי מולאם, שהיה גבוה כמו עצי ארז וחזק כמו עצי אלון. השמדתי את פירותיו מלמעלה ואת שורשיו מתחת.
וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גָּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּֽאַלּוֹנִ֑ים וָאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשָׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת׃ואני העליתי אתכם מארץ מצרים והובלתי אתכם במדבר ארבעים שנה, כדי שתשתלטו על ארץ האמורים.
וְאָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאוֹלֵ֨ךְ אֶתְכֶ֤ם בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אֶ֥רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃ואני מינתי מבין בניכם נביאים, ומבין צעירים שלכם נזירים. זה לא קרה עם בני ישראל, נא הַשֵּׁם.
וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין־זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָֽה׃אבל אתם גרמתם לנזירים לאכול יין, וצוויתם על הנביאים לא לנבא.
וַתַּשְׁק֥וּ אֶת־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ׃יג–טז
חוסר הישג ביום הדין
הנה, אני אדכא אתכם, בדיוק כפי שעגל מלאה ועיק שלה כבד מאוד עוקעת אתכם.
הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר׃הנוס בקיצור לא יצליח לברוח, החזק לא יוכל לאסוף כוח, והגיבור לא יצליח להציל את חייו.
וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹא־יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹא־יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ׃המחזיק בקשת לא יעמוד יציב, הקל בצעדיו לא יצליח לברוח, ורוכב הסוס לא יצליח להציל את חייו.
וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֙שֶׁת֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔ד וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ׃אפילו הגיבור בעל הלב האמיץ יברח עירום ביום הזה, כך אומר הַשֵּׁם.
וְאַמִּ֥יץ לִבּ֖וֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים עָר֛וֹם יָנ֥וּס בַּיּוֹם־הַה֖וּא נְאֻם־יְהוָֽה׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
עֲלִילוֹת מוֹאָב וִיְהוּדָה
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י מוֹאָ֔ב וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־שָׂרְפ֛וֹ עַצְמ֥וֹת מֶֽלֶךְ־אֱד֖וֹם לַשִּֽׂיד׃
וְשִׁלַּחְתִּי־אֵ֣שׁ בְּמוֹאָ֔ב וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֣וֹת הַקְּרִיּ֑וֹת וּמֵ֤ת בְּשָׁאוֹן֙ מוֹאָ֔ב בִּתְרוּעָ֖ה בְּק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃
וְהִכְרַתִּ֥י שׁוֹפֵ֖ט מִקִּרְבָּ֑הּ וְכָל־שָׂרֶ֛יהָ אֶהֱר֥וֹג עִמּ֖וֹ אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (פ)
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יְהוּדָ֔ה וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַֽל־מָאֳסָ֞ם אֶת־תּוֹרַ֣ת יְהוָ֗ה וְחֻקָּיו֙ לֹ֣א שָׁמָ֔רוּ וַיַּתְעוּם֙ כִּזְבֵיהֶ֔ם אֲשֶׁר־הָלְכ֥וּ אֲבוֹתָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃
ה–ח
חטאיה של ישראל ועונשם
וְשִׁלַּ֥חְתִּי אֵ֖שׁ בִּֽיהוּדָ֑ה וְאָכְלָ֖ה אַרְמְנ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם׃ (פ)
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם׃
הַשֹּׁאֲפִ֤ים עַל־עֲפַר־אֶ֙רֶץ֙ בְּרֹ֣אשׁ דַּלִּ֔ים וְדֶ֥רֶךְ עֲנָוִ֖ים יַטּ֑וּ וְאִ֣ישׁ וְאָבִ֗יו יֵֽלְכוּ֙ אֶל־הַֽנַּעֲרָ֔ה לְמַ֥עַן חַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃
וְעַל־בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כָּל־מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֶֽם׃
ט–יב
זכרונות הגאולה והבגידה בברית
וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גָּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּֽאַלּוֹנִ֑ים וָאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשָׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת׃
וְאָנֹכִ֛י הֶעֱלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָאוֹלֵ֨ךְ אֶתְכֶ֤ם בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אֶ֥רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃
וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין־זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָֽה׃
וַתַּשְׁק֥וּ אֶת־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ׃
יג–טז
חוסר הישג ביום הדין
הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר׃
וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹא־יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹא־יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ׃
וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֙שֶׁת֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔ד וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ׃
וְאַמִּ֥יץ לִבּ֖וֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים עָר֛וֹם יָנ֥וּס בַּיּוֹם־הַה֖וּא נְאֻם־יְהוָֽה׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַפסֻּקִים מַתְחִילוּ בְּגְזֵרוֹת עַל עַמִּים סְמוּכִים וּמְמַשְׁכִּים לְחֶרְפַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּרְהֲטָה אֶת הַמִּצְוֹת.
פסוקים א–ד
עֲלִילוֹת מוֹאָב וִיְהוּדָה
הנבואה מפרטת את עונשם של מוֹאָב ושל יְהוּדָה. על עבריינות מוֹאָב, שכוללת פגיעה באדום, הוקצנה ענישה קשה הכוללת אש וחרב. על יְהוּדָה, עונשה נובע מנטישת התורה והליכה בדרכי שקר של קדמוניה.
פסוקים ה–ח
חטאיה של ישראל ועונשם
הנביא אמוס מפרט את חטאיהם של ישראל ועמודי החברה שהתמוטטו, כולל עוץ העניים, חילול הקודש וביזוי המזבח, ומודיע כי ה' לא יסלח על חטאים אלו.
פסוקים ט–יב
זכרונות הגאולה והבגידה בברית
הפסוקים מזכירים את כוח האמורים שאבד בעקבות פעולת הַשֵּׁם, ואת חסד הגאולה ממצרים וההשתלטות על ארץ האמורים. הקדוש ברוך הוא מטיח בבני ישראל על כך ששיבצו נביאים ונזירים, אך הם עצמם הדר themselves מהתפקיד ומהקדושה דרך חטאים.
פסוקים יג–טז
חוסר הישג ביום הדין
פסוקים אלו מתארים את חוסר היכולת לברוח מפני העיק והדין שחלו על העם. הדימוי של העגל הכבד והעקיצה מבהיר את עוצמת הדין, שבו אפילו הגיבורים והלוחמים החזקים ביותר לא יוכלו להציל את נפשם או למצוא מקום מסתור.
הַתְּמִצָה בְּמַעֲשֵׂי הַעָמִים וְהַמַּשְׂכִים אֶת הַבְּרִית, הַנָּבִיא מְסִיים בְּתְאַר הַמִּשְׁפָּט הַכְּבֵד שֶׁיַּבִּיעַ אֶת הַחַיָּה לְלאַחֲדָהּ.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
עוצמת העבירה והעונש
״לָא נַקִּטוּ לֵיהּ שׁוּקָא, פְּסוּד גְּרוֹגְרוֹת דִּידֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר מַאי עֲבַדוּ לִי! אֲמַר לֵיהּ: מַאן דְּלָא שַׁהֲיַיהּ לְאוֹנִיתָא דְּמַלְכָּא״
הַטַּעֲנָה בַּמַקּוֹר הַמְּסֻרָּה, מֵסַפֶּת אֶת הַמִּקְרֶה שֶׁל רַב יוֹסֵף וְהַמַּפְגָּשׁ שֶׁלּוֹ עִם הָאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ. הַמַּקְשָׁה בַּגְּמָרָא מְסַבֶּת שֶׁהָעֶבְרָה הָיְתָה כְּבָר מְבֻלֶּטֶת וּבַחוּצָה, כְּמוֹ פְּרוּת שֶׁנּוֹפֶלֶת מֵעַל הַשּׁוּק. הַתּוֹכְנָה הַמִּקְרִית הִיא שֶׁהַמֶּלֶךְ אֲדֹם עָשָׂה מַעֲשֶׂה רָע וְחָרַב עַל זֶה. הַמַּקְשָׁה מְבִיאָה מִדְּבַר הַשֵּׁם בַּנְּבִיאָה עַל מוֹאָב וְעַל אֶדּוֹם. הַמַּקְשָׁה מְצַיֶּנת שֶׁלְּעַל שְׁלֹשֶׁת עֲבֵרוֹת שֶׁל מוֹאָב וְעַל אַרְבַּע עֲבֵרוֹת הַתּוֹכְנָה הִיא לֹא לְהָשִׁיב אֶת הָעֲנִישָׁה. הַמַּקְשָׁה מְצַיֶּנת שֶׁהָעֲנִישָׁה הִיא בִּגְלַל שֶׁמֶלֶךְ אֶדּוֹם שָׂרַף אֶת עֲצָמוֹת מֶלֶךְ אֶדּוֹם לַסִּיד. הַמַּקְשָׁה מְצַיֶּנת שֶׁהָעֲבֵרָה הָיְתָה כָּכָה קָשָׁה שֶׁלֹא יִתְבַּטֵּל הָעוֹלָם מִלְּמַעַל.
בבא בתרא כ״ב א:ח׳ ↗הקדושה שבנזירות
״כל ימי נזרו קדוש הוא לה', מפני שנזר דרך פרישות וטהרה נקרא קדוש ולא עוד אלא ששקלו הכתוב כנביא שנאמר ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים״
בספרי זוטא מוסבר כי כל ימי נזרו, הנזיר נחשב לקדוש לפני הַשֵּׁם. הסיבה לכך היא שהנזיר בחר לנהוג בדרך של פרישות וטהרה, וזה מה שקובע את מעמדו הקדוש. המפרש מסביר שהקדושה אינה רק בטקס עצמו, אלא בהתנהגות המופרשת. הפרשנות מקשרת בין המעמד הזה לבין הפסוק בספר עמוס, שם הַשֵּׁם מבטיח להקים מתוך בני העם נביאים ונזירים. לפי גישה זו, הכתוב משווה בין מעמד הנזיר לבין מעמד הנביא, כיוון ששניהם דורשים התקדשות ומרחק מענייני העולם הזה.
ספרי זוטא ו׳:ח׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
הדין על העמים והעונש על יהודה
״קריות. שם מקום כד"א (שם מח) על קריות ועל בצרה:״
בפרק הזה של ספר עמוס, הנביא מבטא את גזר הדין של הַשֵּׁם על עמים מסביב. הוא מתחיל בעמים כמו דמשק, עזה, צורה ומואב, ומתאר את הפשעים שלהם, כמו אכזריות ופגיעה בחסד. בסוף, הדין עובר לעמים קרובים יותר, כשהנביא מדגיש שגם יהודה תעמוד למשפט בגלל הפרת הברית והחטאים שלה. רש"י מציין כי השמות קריות ובצרה מתייחסים למקומות ספציפיים. ההסבר בפרק מראה שכל עבר וכל עם נמדדים לפי מעשיהם מול צדקת הַשֵּׁם. הטקסט אינו מסתמך על פרשנות מדרשית אלא על המשמעות הישירה של הפשעים המתוארים בנבואה.
רש״י על עמוס 2:2:1 ↗הפקודה לעזוב את המקום
״לא תנבאו. לעמוס צוה כן אמציה כהן בית אל חוזה ברח לך אל ארץ יהודה (לקמן ז):״
הפסוק הזה מציג פקודה ישירה וחד משמעית שנאמרה לעמוס הנביא. בטקסט מופיעה הוראה לא לנבא יותר, וכן דרישה ממנו לעזוב את מקום עבודתו ולברוח אל ארץ יהודה. הפקודה הזאת מיוחסת לנבואה שנאמרה לעמוס, אך רש"י מסביר שהיא נאמרה גם לעמיתו אמציה, שהיה כהן בבית אל ושימש כחוזה. הפרשן רש"י מפרש את הפסוק ומדגיש שגם אמציה קיבל את אותה הוראה להתרחק ולברוח. כך נוצרת תמונה של סמכות נבואית שאינה רק מופנית לעמוס, אלא גם פונה אל כהן המכהן במקום אחר. ההסבר מתמקד בתוכן הפקודה עצמה ובהתייחסות לדמות אמציה כמי שחווה את אותה הוראה לעזוב את המקום.
רש״י על עמוס 2:12:2 ↗העונש על חוסר נאמנות לתורה
״כה, על מאסם - והנה הכהנים מורי התורה עמהם.״
בפסוק זה, אבן עזרא מסביר את משמעות המילה "מאס" בהקשר של העונש על יהודה. הוא מציין שהחטא אינו רק משהו חיצוני, אלא כולל גם את הכהנים שהיו אמורים להוביל את העם בתורה. לפי הגישה הזו, השבי והחורבן הם תוצאה של ניתוק מההדרכה הרוחנית והחובה של מורי התורה. הפרשן מתמקד בכך שהחטא הוא בבגידה בברית שבין הכהנים לבין עם ישראל. כאשר המנהיגים הרוחניים מותרים בדרכם, העם מאבד את הקשר למצוות הַשֵּׁם. אבן עזרא מראה שהעונש המקדים בנבואת עמוס נוגע גם במי שהיה אמור לשמר את האמת.
אבן עזרא על עמוס 2:4:1 ↗העונש על העם והשכיחות של פשע
״ותשקו - הכרחתם אותם עד שנטמאו ושתו יין.״
בפרק השני של ספר עמוס, הנביא עמוס מכריז על גזרות עונש על עמים סביב ישראל בגלל מעשים אכזריים. הוא מפרט סדרה של פשעים מוסריים ופוליטיים שגרמו להחלטה האלוקית להעניש אותם. הטקסט מראה כיציית התהליך שבו העם נכנע לבלע, עד שהם נפלו לטומאה ולחוסר מודעות. הפרשן אבן עזרא מפרש את הפסוק על השכיחות של העוון, ומסביר שהכפייה והלחץ גרמו להם להפוך לטמאים ולשתות יין. הוא מראה כיצד הפשיעה הפכה לחלק מההתנהגות היומיומית שלהם תחת המצוקה. ההסבר מתמקד בדרך שבה המצב החברתי והלחץ החיצוני השפיעו על המוסר וההתנהגות של העם.
אבן עזרא על עמוס 2:12:1 ↗